on-the-gate

מבודדת (1): השילוש הבסיסי

שוב בבידוד. לא, לא מקטרת.
כן, שבועיים.
מי? לא משנה, חברה.
ועל זה נאמר: אמור לי מי חבריך והאם השב"כ מאכן את מספרם ואומר לך איפה אתה עכשיו. בדיוק.

בקיצור (שוב) בידוד, כולנו, על הזוגיות שלנו וטפנו ובעיקר החוליה החלשה – גוני בת 4 שעדיין לא מוכנה להירקב מול מסכים למגינת ליבנו.
אז אחרי כמה ימים בהם אורי כהרגלו שומר על מצב רוח מרומם ועף על הזמן המשפחתי ואני… פחות,  חשבתי שיהיה יעיל להזכר מה עשינו בסגר. ההוא של פעם. בקטע נוסטלגי.

ילדים מטפסים על שער הכניסה לבית
סגר ראשון, 2020

אז הנה אני פוצחת בסדרת הפוסטים "מבודדת" (חשבתי שמראש כדאי להקל על נטפליקס את בחירת השם לסדרה העתידית) שחייבת להתחיל בשילוש הקדוש לתפקוד בבידוד,  כי לפי הסטטיסטיקה גם את בבידוד או שתכנסי בקרוב. בלי עין הרע. כמובן.
לפני הכל חשוב לי לציין – למקרה ששכחת מי אני – שאני מחבבת את הילדים שלי אבל במידה, את בעלי רוב הזמן ואל עצמי אני מתרגלת. הסגר ממש לא היה בטעם של לימונדה מבחינתי.
וגם ששנינו עובדים במשרות מלאות+ כך שיש לנו מזל גדול ולא היינו בחרדה נקודתית ("רק" גלובלית קהילתית) ועם זאת ממש לא היינו פנויים ובחופש. לא כפוי ולא בכלל.

השילוש הקדוש שגובש מקריאה באינספור פוסטים של אנשים חשובים (כאלו שיש להם חשבון פייסבוק נניח) וככזה אין עליו עוררין: שגרה-טכנולוגיה-פרויקטים שילוש שנחקר, נבדק, נוסה ואני רק מוסיפה את הפרשנות שלי כדי שגם יעבוד לך.

1. שמרי על שגרה
אם הנהנת בהסכמה, אין לי יותר איך לעזור.
אם באמת שמרת על שגרה מוכתבת, קמתם מוקדם ועשיתם אימון כושר משפחתי, אז גם יש סיכוי שלאחריו כל אחד עבד על משימה אישית (אני מעזה לכתוב קריאה וחשבון) – ואת שייכת לחוג חברותיי הנערצות, אני מורידה בפניך את הכובע אבל באמת, אין לי מה לתרום. השגרה היחידה שהצלחתי להנהיג היא שמעירים אותי רק אחרי שכל המטבח הפוך מנסיונות של בן 6 ובת 4 לאכול ארוחת בוקר.
אז העצה שלי ליישום: לשחרר רצון לשגרה (-: אנחנו בבידוד, מה שיתפוס יתפוס.

נטע וגוני מציירים בצבעי מים מול הנוף הנשקף מתצפית בראש פינה
"יום אחד כל זה יהיה שלך"

פעם מזמן כשעוד היה מותר להתרחק 100 מטרים מהבית, השגרה היחידה היתה לעוף החוצה לסיבוב שניה אחרי שאיבדנו את זה סופית (זה קרה כל יום ולכן מבחינתי זו שגרה). לשמחתי מישהו החליט למקם בנקודות תצפית מסביב לבית שלנו כני ציור ממתכת – דבר שנראה לי הזוי ומגוחך בשעתו וכמו לעוד הרבה דברים, גם אליו התרגלתי. אז הוספנו דפים וצבעי מים לתרמיל הקטן.

מחברת הסקיצות שלי עם שרבוט ילד וברקע נטע מצייר בצבעי מים

כמה יפה זה מצטלם… ברוח הכנות אספר שכל העניין היה לוקח בדיוק 14 דקות כולל הליכה לשם וחזרה.

אם אני ממש מחפשת בכוח הרי ששגרה נוספת שהתפתחה מתוך מצוקת אמת (של הילדים) היתה חגיגות היומולדת. כל יום, כל יום, בצהריים גוני מגיעה בהתרפקות למחשב ומבקשת לחגוג לי יומולדת. אבל עם עוגה אמיתית. בהתחלה זה ממש החמיא לי כי היא גרמה לכולם לשבת מסביב לשולחן כל יום אחה"צ (שעה אחרי בקשת העוגה..), לפרוש מפה חגיגית ולהדליק לכבודי נרות ולשיר לי שיר ואני לא מאמינה שבאמת לקח לי כמעט שבוע להבין שהיא פשוט עלתה על הדרך להשיג סוכר זמין בכזו קלות. שבוע! בבידוד הנוכחי עברנו לעוגיות שהם מכינים בעצמם. זה כבר לא לגילי כל הימיהולדת האלה (-:

גוני במלה חגיגית וורודה ליד עוגת יומולדת עם מלא נרות
תמיד אומרים שחשוב שיהיה בשביל מה להתלבש יפה כל בוקר…

וכך בשיא השגרה אכלנו עוגה ובשאר הזמן כולם רבו אחד עם השני ובהו במסכים, מה שמוביל אותי לסעיף השני: טכנולוגיה.

2. טכנולוגיה ואף מילה על זום
לצערי מומחים רבים ממליצים על הגבלת שעות מסך לילדים לשעתיים ביום ובזמן בידוד להחריג ל-4 שעות ביום כשהם משמיטים (בתום לב כנראה) את המילה "בלי".
אני מאמינה שיש להגביל את שעות בלי המסך לארבע ביום, ויש ימים עמוסים שזה נספר גם בשעות השינה.
"מה חמודי? אוי, הייתי ממש שמחה לשחק עכשיו איתך משחק חשיבה משפחתי ומפתח אבל לצערי אתה כבר משחק ממש יפה בלגו שעתיים וקודם צבעתם משהו והתחפשתם וחייבים לספור גם את ארוחת הצהריים ולכן אין מה לעשות. אתה חייב לחזור לטלויזיה".
שיחה לגיטימית בבידוד.

אל תרגישי לא נעים, זו לא חייבת להיות טלויזיה – מחשב, איפד, לצערי אני עדיין לא מרשה לילדים טלפונים אבל פיציתי בתכנים לא הולמים בכל מקום שניתן לצרוך בו יוטיוב. העובדה שגוני עדיין לא דוברת רוסית או סינית שוטפת מעידה יותר על יכולות קוגנטיביות לא מפותחות שלה מאשר על הרצון שלי לספק סביבה תומכת במקרה הזה.

הידיים של נטע בן השש מפרקות עם מברג חלקים ממתכת שהיו פעם אוטו.
פעם יכולתי לסוע רברס בעזרת הברגים האלו

אם אין ברירה אפשר גם לפרק טכנולוגיה.
למשל בזמן הסגר לא הזזתי את האוטו שלושה שבועות ולכן נוצרה הזדמנות לאורי לחזור מדי פעם עם חלקים מהאוטו שלי (שמבחינתי עבדו מצויין, בטח לאוטו שלא צריך לזוז) ולזרוק אותם על השטיח לטורפים שיפרקו אותם עם מברג.
אבל זה גם יכול להיקרא "פרוייקט" למי שאוהב פרויקטים.

3. פרויקטים
אם לשפוט לפי הפיד שלי, פרויקט זה שם קוד למשהו מעורר קנאה, מציף השראה ונשים חדורות מוטיבציה ועם בייגלה מעל הראש מצליחות לעשות עם ילדים.
עקרונית אני ממש בעד פרויקטים, אני מתה על פרויקטים (יש לי מלא פרויקטים שהתחלתי מרוב שאני אוהבת פרויקטים) אבל לא היה לי זמן לסיים בבידוד. אז כשהבנתי שכולן מבלות זמן איכותי עם הילדים שלהן ב"פרויקטים" החלטתי להגמיש את הההגדרה… הכי טוב למצוא משהו שקל לעשות, שממילא תהי חייבת לעשות, ואז לעשות אותו בכל מיני זוויות שגם על הדרך מצטלמות אחלה, כי חשוב שישארו לילדים זכרונות (אני מעצבת זכרונות בדיעבד, בונה על זה שיש להם זכרון קצר כמו שלי).

ארגז חול שבנינו בגינה וגוני משחקת בו
פרויקט מארבעה קרשים וניילון. הכל נחשב…

דוגמאות: אם סבבה לך לבשל עם הילדים, ממילא צריך להכין אוכל אז פרויקט ממולאים/חלה/סושי זה מעולה.
אם את אוהבת למסמר עם ילדים אז כל דבר שמחבר 4 קרשים יחד יכול להפוך לפרויקט. אני לא מזלזלת, להפך מפרגנת לאורי שחיבר ארבעה קרשים וחתיכת ניילון ועכשיו זוכרים לו "פרוייקט ארגז חול". 

אני למשל אוהבת לשתות קפה ואני מסוגלת לעשות את זה גם ליד ילדים, אבל לא מצאתי לזה פרויקט טוב.

יד קטנה בארגז חול משחקת עם חתולים מפלסטיק.
אמא של אורי שאלה למה בנינו שירותים לחתולים. רק אומרת.

למזלי דור כבר חי בסביבה חברתית חיצונית לבית שלנו (להלן האינסטגרם) והגיע עם רעיון לפרויקט משל עצמו: לצייר על הגיטרה שלו.

שרבוטים בטוש שחור על גיטרה קלאסית

לא יודעת איך תמיד כשאורי בפרויקט 1:1 כזה עם אחד הילדים אני מעסיקה את כל השאר וכשאני בזמן איכות  עם אחד, כולם עסוקים ממילא והוא הולך לשנ"צ?
בכל מקרה כל השלושה האחרים ראו טלויזיה (הצלחה לסעיף 2) ודור ואני עפנו. ממש..

סקיצות על גבי גיטרה קלאסית וברקע חוברת קעקועי חינות הודית

מצאתי חוברת עם איורי חינות שקניתי בביקורי האחרון בהודו – תמיד רציתי לכתוב את זה "בביקורי האחרון בהודו". תכלס זה היה ביקורי היחיד בהודו וזה היה לפני 20 שנה בדיוק, בכל מקרה שמרתי עליה 20 שנה ואגרנות אגב זה משהו שאפשר לעבוד עליו בבידוד, זה מלא "פרויקט".

גיטרה עם ציורי גולגלות לבנות ועיטורים בשחור וזהב

שעתיים (!) שרבטנו, ציירנו, בעיקר העתקנו ויצא מהמם לדעתי האוביקטיבית.
להלן פרויקט.

טוב, תאמרי לעצמך, חוכמה גדולה לעשות פרויקט עם ילד בן 13. נכון, את ממש צודקת. אבל הי! לפחות לא ביקשתי שתעשי מהלימונים לימונדה (-:

ממש בקרוב הפוסט על הפרויקט (*) שאפשר לעשות עם בת 4. הנה תכף… רק צריכה שנייה לכתוב אותו כשהם ידליקו טלויזיה (*). תכף כשנצליח לגבש כאן שגרה (*). נו, שילוש.

רק בריאות ונשיקות מרחוק,

בעיקר פורמת.

אשמח אם תשתפו:
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב pinterest
מה חשבת? אשמח מאוד לדעת

14 תגובות

  1. מי היה מאמין, שאחרי כל כך הרבה שנות קריאת הבלוג, בזכותי ( או.קי, בגללי, אין צורך להיכנס לקטנות ) יכתב פוסט. מרגישה כוכבת ! הולכת לחפש פרוייקטים בבידוד המאומת הזה.

    1. בזכותך, בגללך, לא נכנס לקטנות… את כל-כך משמעותית השבוע לכל כך הרבה אנשים (-: ורק שלא תסיימי לי פרויקטים בבידוד הזה.

  2. הממממ….. כל מה שכתבת תופס גם לגבי זוג הורים פלוס קצינה בצהל (שגרה בבית) אבל מה לעשות נראה אחרת לגמרי ולכן ולכן ולכן לא אכתוב על זה לעולם אף מילה…
    חברה טובה אני.

  3. אוי, איזה פוסט כייפי, צחקתי כל כך הרבה, והנהנתי המון. האמת היא שאני לא לגמרי מבינה את העניין הזה בארץ שכולם בבידוד כל הזמן, אבל אם זה נתן לך סיבה לפוסט, זה כבר נהדר! הגיטרה מהממת, וגם האוחז בה, ואני מחכה לקרוא על עוד פרוייקטים שלכם :-))

    1. גם אני לא מבינה אבל אין ספק שאם הפחד מהקורונה לא גרם לי להמנע ממפגשים אז בהחלט הפחד מבידוד נוסף יעשה את זה. ותודה רבה (-:

  4. מתה עלייך. חזקי ואמצי. ואיזה יופי זה לעמוד עם כן ציור מול נוף כה יפה ולצייר ים… וגם הגיטרה מקסימה, ונראה לי שהסיבה היחידה שאת מאוכזבת מעצמך (שלא בצדק) היא שאת עוקבת אחרי האנשים הלא נכונים בפייסבוק. אצלנו בסגר הראשון העצה המרכזית היתה לעשות מה שעובד אצלך בבית, לא להילחץ מזה שהכל שונה פתאום ושהחוקים הנורמליים שהיו לנו פעם לא עובדים, ופשוט לשחרר ולנסות להירגע, ואם שרדת יום – לטפוח לעצמך על השכם.

    1. אבל אני בבידוד… אז מזל שאת שולחת לי כאן, כי אני ממש צריכה את זה (-: תודה!

  5. קודם כל מסכים זה החיים ואין אצלי שום הגבלה שינמקו וינבלו מצידי. לגבי הקפה אני סיגלתי הרגל של קפה (נטול קפאין שמכיל יותר חלב תאכלס) עם הילדים במרפסת כל יום כשהשמש כבר בשקיעה ופחות חם. אפשר לצרף לזה בסקוויטים אבל לא חובה.
    וגם שמתי לב שהקטנה שלי (בת 6) צריכה מנה יומית לא גדולה של תשומת לב (נניח משחק של ארבע בשורה או ציור משותף) ואחרי זה היא לגמרי מצליחה להעסיק את עצמה. אני מניחה שזה תלוי גיל אבל ברגע שהבנתי את זה שיחררתי את הלחץ הפנימי שלי ואני פשוט זורמת איתה לאיזה חצי שעה-שעה ואחרי זה יש לי זמן לעיסוקי

    1. תודה – עצות מעולות – ציור משותף ינוסה כבר מחר! ואני מסכימה לגמרי עם הזרימה, בדרך כלל אחרי עשר דקות עם הבובות אני משוחררת. אבל יש מצב שזה בגלל שאני לא מדובבת אותם כראוי (-:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים דומים

מוזמנים להרשם לניוזלטר שלי

אני לא מציקה בכלל ויש לי פוסטים משמחים, או לפחות אותנטיים מאוד, ואשמח לשתף.

אז כאן, הנה פה למטה, נרשמים:

איור עצמי של גל אמיר מחזיקה פורם ביד

כיתבו לי

איור עצמי של גל אמיר מחזיקה פורם ביד
דילוג לתוכן