מתערכת (מחשבות מתערוכה)

בשבוע שעבר ביקרתי בתערוכה קטנה ומעניינת שבעיקר גרמה לי לחשוב (שוב) על האופן שבו אני "צורכת" אמנות, במקביל כתבתי הרצאה קצרה (או כמו שמכנים את זה כאן בקהילה הישראלית "קפה ושיח" כדי לא להבהיל אף אחד) על ביקור במוזיאונים עם ילדים. הדברים, כרגיל התחברו ונפרדו והתחברו לי שוב בראש והפתיע אותי לראות שגם אחרי עשורים של צפייה בתערוכות ולמידה אני עדיין ניגשת לתערוכה כמו שהורגלתי, כמו שאני מנחה את הילדים שלי. אולי לא בצורה מודעת ומסודרת, אולי עם רמות עומק ורבדים מעניינים יותר אבל הבסיס נשאר.
האתגר, עבורי לפחות, הוא למצוא קשר לעבודה.
קשר אישי.

כשמדברים על הנחיית קבוצות במוזיאונים עולה הרבה פעמים שיטת השאלות או הסבבים – כשהרעיון הוא לנסות לנתח מה אני רואה מולי, מהן השאלות שהעבודה מעוררת אצלי ומה אני לוקח איתי הלאה (או מה אהבתי בעבודה).

השאלות שאני שואלת מול עבודה הן בעצם דרך אחרת לתאר את מה שכתבתי קודם – דרך למצוא קשר ביני לבין העבודה.
במינוס 18 מעלות הייתי מוכנה להשאר בתערוכה החמימה והנעימה הרבה מעבר לסבלנות הרגילה שלי וכשהצטרפה אלי חברה, אמנית קרמיקה, הבנתי שהשאלות שאנחנו שואלות אחת את השנייה אולי נדמות לי כשטחיות (איך היא חיברה את זה למסגרת? קודם היא צבעה או קודם הוסיפה רקמה? זה המחיר??) אבל הן הדרך שלנו האינטואטיבית להתחבר לעבודה.
זו היתה תערוכה מקומית של מרכז אמנות די גדול אבל ככזה האיכות השתנתה בין עבודות מרשימות מאוד טכנית לכאלו שעניינו יותר בסיפור שלהן. 
הדבר העיקרי שתפס אותי היה שמספר אמניות שם הגשימו לי תוכניות… דברים שאני כבר שנתיים רוצה לעשות הן עשו ועם כל הקנאה (-: זה היה לי מעולה לראות שאכן הכל אפשרי ולהגיד לעצמי שוב שעד שאני לא אתחיל לעשות משהו עם עצמי אין לי על מה לקטר.

אמנית בשם Cayce Zavaglia שהציגה את הדיוקן הזה והגשימה את חלומי הכמוס להציג צד אחורי של עבודות רקמה… אני קוראת לזה "האני האמיתי" ותמיד מרגישה שהצד האחורי של העבודות שלי הרבה יותר מעניין (-: 
הרעיון לא "מקורי" – דיברתי על זה בפוסט הקודם אבל עצם העשייה, הביצוע, החיבור בין רעיונות שימח אותי בצפייה.
צד אחד הוא דיוקן בגואש ועליו רקמה:

והנה הוא, הצד "האחורי" – העבודה מוסגרה בזכוכית כפולה:

עבודה נוספת שמשכה אותי שוב בכיוון הזה היתה של Kelsey Wiskirchn:

שהציגה דיוקנאות רקומים על רקעים צבועים גדולים, והכריחה אותי להיזכר כמה כייף זה בטח ליצור כאלו…

עוד פרט:

אלו עבודות, שאולי דווקא בגלל שאני קרובה אליהן טכנית, לא מרשימות אותי ברעיון שלהן אבל עוזרות לי לקבל השראה לעבודה אישית. לדיוקן המשפחתי שאני מתכננת כבר שנתיים (ויש לי כבר את החישוק הענקי בשבילו.. כמובן.. רק שהוא עומד דומם בפינת הסטודיו) וזו נקודת חיבור מבחינתי.

השמחה האמיתית היתה לגלות אח"כ בבית את העבודה המוקדמת יותר שלה, אותה יצרה כפרוייקט סיום בלימודים ולאחר ביקור בבוליביה ולימוד שיטות אריגה מנשים מקומיות (רק לכתוב את זה מצחיק אותי, כאילו סיפור מוכן מראש על אמנית אמריקאית צעירה לא? אבל היא מצליחה אותו):
בפרוייקט הזה היא ארגה טקסטיל כמעט שקוף ורקמה עליו את דמויות הנשים שפגשה ולמדה מהן

יוצרת בחלל הגלריה סיפור שאפשר לעבור דרכו:

העבודות האלו מוצלחות מאוד בעיני והמעבר לדיוקנאות ברקעים עם צבע מלא נראה מעניין יותר אחרי שאני רואה את ההתחלה. הנה קישור לאתר שלה.

כשאני מטיילת עם הילדים במוזיאונים קל לי מאוד לעזור להם להתחבר לעבודות דרך הנרטיב או המצאת סיפור חדש ולפעמים דווקא הטכניקה מספיקה לי כשאני לבד. מעניין אם אני יכולה להעביר את החוויה הזו גם להם ואם בכלל צריך (-:
בשביל זה אני צריכה לחזור להכין את ההרצאה לקהילה הישראלית כאן (קפה ושיח!) שבינתיים נושאת את הכותרת המפוארת והלא מאיימת:
טיול במוזיאון / תיוך אמנות ויזואלית לילדים
למה זה חשוב ואיך להנות במוזיאונים של סנט לואיס?

מה, לא תבואי?
כמה תמונות סיום מפסל שכולו נרטיב בשבילי…אבל לא "לקחתי אותו איתי" רק הבאתי לכאן.

ופרט אהוב…

עוד על התערוכה שנקראת Current Profile (דיוקן נוכחי? האנגלית שלי בלתי נסבלת): כאן.

מקווה שראית, שאלת את עצמך שאלה ולקחת משהו לדרך (-:
נשיקות, בעיקר פורמת