
הביאו את הסתיו (או: ליידי דלעת)
הסתיו האמריקאי השתלט על חיינו ואני רק מדמיינת אנשים עם ראש דלעת.
הפוסטים האלו על החיים, השראה, עבודה, אמנות וזוגיות ולפעמים אפילו הכל מעורבב.
הסתיו האמריקאי השתלט על חיינו ואני רק מדמיינת אנשים עם ראש דלעת.
על ידיים חזקות ושזופות ומחשבות שעולות ביום ההולדת של אבא שלי עם קטעים מהמכתב שהשאיר אחריו.
נסיוות לקלוע לטעם הקהל המקומי (שוב) נכשלים אבל אני מרוויחה רקמה ליום הנישואין שלי וקולקציה חדשה לכריסטמס. אז הכל בסדר.
רוב הזמן אני לא מרגישה זרה אבל לפעמים פערי התרבות נחשפים במלוא עוצמתם. פוסט על הבמבים בחצר שהניחו על שולחני השראה מתעתעת.
הדינימיקה היומיומית עם ילדים שהפכו למתבגרים בקיץ אחד ועם אמא שלא מצליחה להבליג. יצאה מזה גם רקמה חדשה.
הסברתי לנטע שאומץ זה לעשות משהו למרות שמפחדים ממנו וגיליתי שזה כמעט אפשרי להיות אמיצה, עם מערכת תמיכה נכונה והמון חוטי צמר.
איך אנחנו אוהבות את הציצי שלנו ואיזו מילה נהדרת זו ציצי. הפוסט שבו רקמתי חזייה וגם מילים לאמא שלי, שכרגיל עושה דברים בדרך שלה.
למה אני מצלמת בהחבא אנשים רצים? זה איכשהו קשור למחשבות על חינוך, באמת, נשבעת.
הפלוס (והמינוס) בעבודות שאני יוצרת על סמך "מקרים שהיו" היא העובדה שאני מחליטה מה כולנו בבית נזכור. מה את מעדיפה: סיפור או ויכוח?
החיבור שבין עבודה סיזיפית לנוסטלגיה שבתמונות חתונה עושה לי את זה.. הסיפור שמאחורי חישוקי החתונה שלי.
@כל הזכויות שמורות לגל אמיר. אין לעשות שימוש בכל או חלק מהתוכן באתר זה ללא אישור בכתב ומראש.
אני לא מציקה בכלל ויש לי פוסטים משמחים, או לפחות אותנטיים מאוד, ואשמח לשתף.
אז כאן, הנה פה למטה, נרשמים: