galstudio-smoker

יומולדת 67

השבוע היה לי "שבוע אבא". כאלו מן ימים שאני לא מצליחה להוציא אותו מהיומיום שלי.  אני כותבת כאן רגע שלמי שקשה שיעשה הפסקה של פוסט ממני, בשבוע הבא אחזור "רגילה"… הפוסט הזה הוא בשבילי והוא מכיל קטעים מהמכתב שאבא שלי כתב לנו לפני שהתאבד, לפני 6 שנים.

פרט מתוך חישוק רקמה של איש מעשן

בשנה שעברה הבנתי (שוב) את הזמן. חמש שנים עברו ופתאום הכרתי בעובדה שמרגע זה בכל יום שעובר דורדור מכיר את אבא שלי פחות. כלומר, בכל יום שעובר הוא יותר זמן כבר בלי סבא אודי מאשר הוא היה איתו. וזה טלטל אותי. כי דור היה הנכד שלו. אלה היתה רק בת שנתיים וקצת, כמו גוני היום, הזכרונות שלה כבר היו רק חזרות על סיפורים והווי משותף לשלושתם (וכזה היה להם המון) אבל דור… הוא ממש זכר, העלה סיפורים שלא תמיד הכרתי, היה שותף אמיתי לאבא שלי והכיר אותו בורסיה שרק מעט מאוד אנשים הכירו.

תמונות ידיים

והבנתי שהזמן משכיח אותו מהעולם, ואם פעם ביום השנה היתה הזכרות כזו סביבי, בעולם הוירטואלי לפחות, עכשיו זה כבר לא. והרבה בגללי, בגלל שלא בחרתי להנציח כל שנה, בגלל שעזבתי את הארץ ולא התעקשתי לארגן, להפיק, לזכור בפומבי. בגלל שלא רציתי.
יכול להיות שלא רציתי כי אני יודעת שרוב האנשים לא מבינים. ויש שחושבים שההבנה שלי היא תמיכה במעשה. היא לא.
אבל אני מבינה אותו. 

ב13 ביוני 2012  אמרתי:

אני לא מתכוונת לדבר על אבא שלי.
מי מכם שמכיר אותו יודע, ומי מכם שהגיע אולי בגללי, מאהבה אלי, צריך רק שידע שאני בזכותו ובגללו ובכל מקרה הוא חלק בלתי נפרד ממני, לטוב ולרע.
החודשים האחרונים היו סיוט מתמשך, דבר שקשה לי להסביר בעמידה אבל היום אני כאן יודעת שאמרתי לו הכל. וגם אמרתי שאני אוהבת אותו. צעקתי, לחשתי, כעסתי, בכיתי וצחקתי את האהבה שלי.
ושמעתי אותו עונה. מתוסכל מממני, גאה בי, כועס, צוחק ובוכה את האהבה שלו.
אבל אתם לא שמעתם.
ואני רוצה לדבר אליכם.
אני יודעת שאתם מבולבלים, זה מפחיד ונוגע במקומות שאנחנו חושבים שמוגנים לנו.
אני לא מסכימה עם הדרך שבחר וכפה עלינו, אבל מהשיחות שערכתי הרגשתי שקל לכם לתייג. לתייג דכאון או בדידות בלבד, ואני מרגישה שאני חוטאת לו בכך.
אני לא רוצה להסכים איתו אבל רוצה להסביר אותו לכם ולא מצליחה.
אולי באמת נדרשים 9 חודשים להבין. אולי אני לא אצליח לעולם.


אז אתן לו לדבר מגרוני, והוא הרי עשה זאת כל כך הרבה פעמים בעבר, ואקריא לכם שני חלקים קצרים, אלו הפחות חושפניים, אלו המסבירים את הבחירה בדרך, מהמכתב שהשאיר לי ולאחי.

"….
חייתי חיים מלאים עשירים ומספקים
ובעתיד ממתין מתי שהוא, הסרטן או אחד מאחיו, השבץ המוחי או מישהו מקרוביו, חיי ההזדקקות לעזרה, כסא הגלגלים, החיתולים.
ואני מרגיש שזה מתחיל להיות כמו רולטה רוסית.
כל שנה שעוברת מקרבת את הרגע שאני לא רוצה להיות בו והוא יכול לבוא.
ואז יהיה מאוחר מדי.
במחזור החיים שלנו יש כמה תחנות.
כמעט את כולן חוויתי והיה לי טוב.
ואת התחנה האחרונה, זו שיכולה לקחת הרבה זמן וכיף גדול בטח אין בה, תחנת הזקנה, אין לי עניין לעבור."

המכתב הזה היה הבקשה שלי. הקראתי בלוויה כל כך מעט ממנו וגם כאן אני כותבת את הטיפה הזו שאני מוכנה לחלוק.
השמטתי גם את הקטע שבו הוא מדבר על זה, על הבקשה שלי למכתב, על הקושי בכתיבה אלינו הילדים שלו. אני כל כך שמחה שהתעקשתי על מכתב. שהתעקשתי על רציונל מסודר שישאר איתי כשלכולם מסביב יהיו ההסברים שלהם והנרטיב שהם בוחרים לאמץ.
אני עם שלי. נושאת איתי הכל.
 וזה הקטע הנוסף שהקראתי:

"ועדיין אני יכול להסתכל על יד ימין שלי ולהיזכר בתיאור המדהים של מאיר שלו על "יד שזופה גדולה… כתמים של זקנה על גבה.. 
יד שקל לדמיין אותה על קת של רובה, על ראש של נכד, חובטת בשולחן, יודעת שוק וירך" (יונה ונער, עמ' 11)
לא יד רועדת, מצומקת, חיוורת.

כשיצאתי למסע הארוך הזה בן תשעת החודשים השמעתי לעצמי (ולדור ואלה) את "הצוואה" של יוסי בנאי באחת מהנסיעות הנפלאות שלי איתם. דור העדיף את "הגורילה" אבל הסכים לשמוע גם את השיר הזה כי "אודי אוהב אותו".
והשיר כידוע הולך ככה:
כל רצוני לטעום עוד פעם
שמנת כפר ותות גינה
עוד נשיקה שיש בה טעם
ואהבה אחרונה
פעם אחת לטעות בדרך
ולאבד את הצפון
וללטף משוק עד ירך
את שתי רגליך היפות
אז טעמתי, נישקתי, אהבתי, טעיתי, ליטפתי – ובלב שלם, בעצב על הכאב שאני גורם לכם אבל בשלמות מלאה, אני נפרד מכם.
היו שלום אהובי
ואל תכעסו עלי יותר מדי. וגם אם כן זה מותר ובסדר.

קולאז' של תמונות ידיים אוחזות סיגריה

חשבת פעם על היד? אני חושבת עליה כל הזמן.
ישר עולה לראשי היד האלוהית כמובן, והיא בהחלט גברית וחזקה ויודעת לאחוז בנשק או לפחות לשלוח אחרים לאחוז בו, והיא גם יד רכה ומלטפת. 

פרט מתוך ציור היד האלוהית של מיכלאנג'לו

לא שאני משווה את הידיים שלנו ליד האלוהית אבל אני חושבת שמיכלאנג'לו בהחלט השווה (-: 

אני מנסה לחשוב ולהעלות תמונות ולהתכונן לג'סטה האחת, לתמצית היד שלו. וזה מצחיק שבכל התמונות היא באמת שזופה (וזה לא פשוט עם הגנטיקה שלי) וגדולה וכתמים של זקנה עליה ובמה אני אבחר? מוטחת על השולחן? נהנית מליטוף/כוס יין? מחזיקה חזק את הילדים שלי?

תמונות של אודי מחזיק נכדים

יד מעוותת, פצועת מלחמה. אבל מחזיקה אותם בכזה בטחון ורוך. כנראה שבגלל הפציעה המנח הוא ממש זהה. אחיזת הסיגריה זהה בכל התמונות, אחיזת כוס היין (והחביבה עלי – אחזקת כוס יין וסיגריה באותה היד יחד..).
לפעמים כשאני מלטפת את הילדים שלי אני תוהה איך היא היד שלי מרגישה להם, אני זוכרת נורא חזק ליטוף של אמא שלי שהרגיש מחוספס על העור העדין שלי הילדה. יד של שטיפת כלים.. טרום עידן המדיח אולי.

יד מחזיקה חישוק רקמה שבו איש אוחז בסיגריה

קשה לצייר ידיים. יותר קשה אפילו מלצייר פנים. אולי זה בגלל זה. 
במוח אני יודעת שזה בגלל הפרופורציות. אבל אולי, אולי גם בגלל המגע.

אשמח אם תשתפו:
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב pinterest
מה חשבת? אשמח מאוד לדעת

8 תגובות

  1. זוכרת את אז. איך נעלמת ונאלמת ואחר כך זה כבר לא היה אותו דבר. הזמן לא מרפא כלום הוא פשוט יובר מי שמשתנה זה אנחנו. מקווה שעם הזמן שעובר הכאב החד והאכזר מתפוגג ומפנה מקום לכאב של אהבה. חיבוק גדול.

  2. אנחנו לא מכירות אבל כל מה שכתבת נכנס לי ישר ללב. מרגישה את הכאב והגעגוע שלך בכל גופי. מזל שדור זכה לחוות את סבא…גם אם הוא לא יזכור בראש הוא יזכור בגוף

  3. אהובה,
    לא ידעתי כל כך הרבה… כואבת את כאבך.
    כתבת כל כך יפה, על רגעים כל כך קשים.
    חיבוק!

  4. וואו. תודה תודה תודה. כתבת את הכאב שלך ואת אבא שלך והרגשתי את היד של אבא שלי, שאינו, מחוספסת ואוחזת וחיה. והיתה בזה נחמה. אוהבת אותך ותודה לך על המילים שאת חולקת פה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוזמנים להרשם לניוזלטר שלי

אני לא מציקה בכלל ויש לי פוסטים משמחים, או לפחות אותנטיים מאוד, ואשמח לשתף.

אז כאן, הנה פה למטה, נרשמים:

איור עצמי של גל אמיר מחזיקה פורם ביד

כיתבו לי

איור עצמי של גל אמיר מחזיקה פורם ביד
דילוג לתוכן