קרן שמש (וסיגריה) בכיס

כל מה שרציתי היה לרקום לה חפיסת מלבורו לייט שתבצבץ מהכיס.
מחווה קטנה לאבא שלי.
חולצה של ACDC כבר יש לה הרי. גם של פינק פלויד.
אבל לא היו לי הביצים.
המושג אנאפרופרייט שהילדים שלי מרבים להשתמש בו (במיוחד בהקשר אלי…) כנראה נטבע ולא היה לי האומץ.
ביקשתי מאורי גיבוי אבל הוא הודיע לי שיש בדיחות פרטיות מדי.

גם חמוד.

חשבתי הרבה על המטאפורה של הנשיאה איתי, נשיאה של אבא שלי איתי בכל מקום. גם כשזה בפנים ולא מדובר וגם כשאורי ואני מחליפים את המבט הזה, כי כבר לא צריך להגיד, המבט של "איזה מעצבן שהוא מפסיד אותנו, איזה מעצבן להתגעגע." והחלטתי שאני רוצה אותו בכיס.
התחלתי בלהתאמן על כיס משלי.
השכנה שלי מגדלת גינה לתפארת וזו היתה ההשראה – זו והעובדה שיש לי טלפון חדש שהכל בו מצטלם נהדר…

ציירתי סקיצה ממש גסה, לא היה לי כוח לרדת לסטודיו להביא עפרונות ונתקעתי עם הפנדות של הילדים… זה הוביל לעבודה מאוד חופשית ומהנה וקצת אגריסיבית בצבעוניות של הרקמה

השתמשתי בפעם הראשונה במייצב לבד, שנמס במים לאחר הרקמה (חלק כייפי במיוחד בעבודה). העבודה עם הניילון השקוף הזה אפשרה לי לא לטרוח להעביר לבד עצמו את הסקיצה

(דוגמנית מקומית..)
חששתי שהטריקו לא יחזיק, אבל אני כבר אחרי די הרבה כביסות, ובינתיים 5$ מוצלחים לטריקו הזו (-:
גוני מאוד התלהבה מהעבודה וממש ביקשה ממני חולצה משלה. שמחתי כי זה היה הרי הרעיון המקורי, וכל הזמן תהיתי אם היא בכלל תשתף איתו פעולה ותרצה חולצה משל עצמה.. חולצה עם כיס.

אבא שלי לבש רק חולצות טריקו עם כיס. אלו היו חולצות מאוד ספציפיות והכי רגילות עם כיס.
והכיס הזה, היה מאוד חשוב כי… כי הוא לא אהב לשים את הסיגריות בג'ינס.
לחתונה שלי למשל הוא מאוד התרגש להראות לי חולצה חדשה שקנה.
טריקו אדומה עם כיס (-: האמת? מושלם לאירוע ולו ולי. 
התלבטתי איך אני חוגגת לעצמי שש שנים של זכרון, את המטאפורה הזו שהתאהבתי בה (כרגיל, אני מאוד אוהבת מטאפורות פשטניות) ואם יהיה לי אומץ…
רציתי לרקום סיגריות בכיס. 
אבל לא עשיתי את זה.

כשהעלתי את הציטוטים מהמכתב שלו בפוסט לבלוג, נזכרתי בהלוויה. ונזכרתי מה אביבה, החברה הכי טובה שלו הקריאה. היא הקריאה את השיר של הטלפון – הרינגטון שלו.
זה היה ככ מדוייק, כי אודי נתפס בעיני כולם כאדם קשה, רציונלי, ציני. לכל מי שלא הרגיש צורך לראות מעבר.
אבל בעצם זו היתה קליפה, שהיום אני מבינה יותר איך התקשתה לאט עליו, הגנה עליו הרבה, הרחיקה הרבה. 
השיר הזה מדוייק לו ואני אוהבת שאני עדיין יכולה, כמעט, לשמוע אותו שר אותו. עם ההטעמות של חווה אלברשטיין. כמובן.

"אם עולה השמש ובכל בוקר חדשה היא
אם הפרחים סתם מחייכים אל העולם
אם מתגלגל הגל מצחוק עד השמיים
אז למה גם אנחנו לא נצחק עם כולם?
….
כדאי, כדאי ללמוד מן הפרחים
לא לקמץ בחיוכים
והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב
כדאי לחלום ולקוות, נסו רק פעם
כדאי לצחוק, כדאי לחיות, כדאי לאהוב
כדאי גם לחייך, מותר לכעוס
אך בזהירות, לא להרוס

אפשר לרקום חלום נפלא ביום סגריר
הכל יהיה עוד טוב יותר ודאי, אבל בינתיים
אפשר לבכות ללא סיבה, אפשר גם לשיר

אדם הולך בעיר והיא שלו והיא זרה לו
והוא שותק והעולם כולו שותק
לפתע בדיוק מולו תינוקת התחייכה לו
והאדם צוחק והעולם כולו צוחק

ושוב נושקת שמש את העיר המאוהבת
גל שובב וקל נושק לסלע שוב ושוב
האור נושק לצל והפסים את הרכבת
רק אנו שוכחים מה שכל כך כל כך חשוב

אז בחרתי לשים בצד את הבדיחה הצינית. את הסיגריות בכיס.
וגם את הרצון לעשות לי.
יש לי שני ילדים שלא מכירים את סבא אודי, למעט הסיפורים המצחיקים שאורי ודור ואלה ואני מספרים בערב שאנחנו עושים לו. ערב שבו אוכלים שניצלונים ואורז עם אפונה וגזר -התחנה הראשונה שלהם במסעדה תאילנדית בת"א, פעם בשבוע כשהיה נוסע עד המושב לאסוף אותם מהגנים ומתעקש לקחת אותם חזרה לת"א עם שירי יוסי בנאי ברקע ( את זה הם בהחלט זוכרים… מי משמיע את שיר הגורילה לילדים??). אנחנו שותים שוקו (על בסיס חלב שקדים, כי עם כל הכבוד אודי מת ואמא עדיין פה) ומיץ תפוזים, ואז כשלכולם יש צרבת מוציאים את האלבומים ונזכרים בזהירות. לא להרוס.
החלטתי לשים קצת אהבה וחיוכים לגוני בכיס. הם אולי לא מסבא אודי, היא לא תהיה שלו אף פעם, אבל הם הרבה מאמא. והאמא הזאת, כנראה תמיד תהיה שלוחה שלו.

נשיקות,
בעיקר פורמת
(ודי, נראה לי שהצלחתי לעבור הלאה באופן רשמי, לפחות עד יום השנה הבא. תודה שהקשבת)