galstudio-pumpkin-lady-detail

הביאו את הסתיו (או: ליידי דלעת)

הייתי מאוד מודאגת. מאוד.
התגלה לי ששנטע אוהב לצבוע. לצבוע בטושים. לצבוע בטושים בתוך הקווים ורצוי ציורים מוכנים (דפי צביעה יעני) או משהו ששורבט בוך שבלונות שמונחות על שולחן העבודה בגן.
ועכשיו כשאני כבר אמא בוגרת (יותר) ומנוסה (יותר) אני נוהגת גם לדבר את שאת ליבי – הרבה יותר – עם הגננות. בכל מקרה בערב הורים בגן של נטע חקרתי את כריסטה – האלוהות עצמה בהתגשמות גננת –  בדבר יצירתיות. 
ממש קשה לי עם השבלונות, אמרתי לה. 
ממש מפריע לי שנטע רק צובע צורות שמוגדרות לו מראש ושאין מקום ליצירתיות, לחופש ודמיון. 
(כבר הייתי על סף בכי. כנראה מרוב דיונים ברשתות חברתיות על יצירתיות)
גל, אמרה לי כריסטה (כי ככה קוראים לי כאן, בעיקר פורמת לא תפס), גל – יצירתיות באה בכל מיני צורות, וצריך לאפשר גם למי שלא אוהב לצייר ולעבוד באופן חופשי למצוא מקום משלו. תאמיני לי שהילד שלך יצירתי בכל כך הרבה מקומות ביום יום שלו, שלא קשורים לצבעים.
את לא שמחה שהוא מצא משהו שהוא אוהב לעשות ומצליח לעבוד בעזרתו על ריכוז והעמקה? הוא לא חייב להיות יצירתי בדרך שלך, נכון?
אאממממ. עניתי.
נראה לי שהיא צודקת אבל ממש לא השתכנעתי (-:
כל זה קרה במקביל להגעת הסתיו. 
כשאני כותבת שהגיע הסתיו, אני מתכוונת שבאמריקה בלוח השנה התחיל הסתיו ולכן, למרות שעדיין הזעתי בכפכפים וגופיות, ראיתי מסביבי רק צבעי שלכת – לא בעצים (הם לא עובדים עם לוח השנה) אבל בחנויות.
ובכל מקום – פמפקין!

חוטי רקמה ליד דלעת

עונת הדלועים לא מחכה לאף מזג אויר – אני קצת סותרת את עצמי כי הדלועים גם הם חלק מהטבע, אבל יש לי תחושה ששולטים היטב בהגעתם כאן – ובכל סיבוב בסופר נאלצתי לחזור עם עוד דלעת קטנה כי הילדים לא עומדים בפניהן.
הרגשתי שעוד רגע אני הופכת בעצמי לדלעת, ולא עד 12 בלילה, מרוב קפה דלעת (ספייס פמפקין לאטה בסטארבקס זה טעים שלא יתואר), לחמי דלעת למינהם, עוגות דלעת, הכל, הכל עם דלעת.
אבל פמפקין נשמע יותר חמוד (-:

ילד מצייר דלועים

אז בפעם הרביעית שבה נטע וגוני ביקשו לקנות שוב פמפקינס קטנים וחמודים (אפילו לא גדולים, שלפחות הבית שלנו יהיה מקושט מבחוץ, כמו כל הבתים ברחוב) אמרתי שזה דווקא רעיון טוב כי נוכל לצייר אותם.
ובראש שלי כבר ציירתי את כל האנשים ברחוב עם ראש דלעת. זה מאוד הצחיק אותי. מאוד.
ולהפתעתי כשהגענו הביתה ושכחתי מזה – נטע היה בעניין וחיכה לסשן ציור הדלועים שלנו – אז נכון, זה לא ציור יצירתי, זורם, ללא השפעות חיצוניות וכו' וכו' וכו' וכו' וכו' וכו. אבל זה כייף (-:

פרשנו בחוץ כמה דפים גדולים כאלו של אריזות, טושים – כדי שלא להבהיל אף נטע – ונתתי להם לסדר את הדלועים על המשטח של הצילומים שלי.

ילדים מציירים בשכיבה דלועים

להיט. ממש. כאילו לא שעות, אבל קפה בכייף ואפילו קצת צילומים וסקיצות משלי…
אני הייתי עדיין מקובעת על אנשים עם ראש דלעת. אבל החלטתי שיצחיק אותי הרבה יותר שיהיו ערומים (-: ואז נזכרתי בחוברת מדהימה שהיתה של אמא שלי (ושמרתי כמובן, כי אני אגרנית בדיוק בגלל זה!) שבמקור לימדה תאורה לצילומים אבל בעצם היתה חתיכת חומר סמי פורנגורפי שובינסטי לעילא. ממתק סבנטיז אמיתי.

צילום מתוך חוברת הדרכת תאורה לצלמים

את החוברות האלו השגתי איכשהו, כנראה מהספריה בבית כשהייתי קטנה, ומעבר לתענוג האסור של הצצה בבחורות שמחות שכאלו, גם "לימדתי" את עצמי לצייר איתן כשהעתקתי אותן. אולי בגלל זה יש לי תיק פתוח עם יצירתיות והעתקה? 

תקריבי צילומי דוגמניות בחוברת

בכל מקרה שמחתי להפגש איתן שוב, ומיהרתי לצלם ולהדפיס כמה לשירבוטים שלי עם הילדים – את אלולה זה גם מאוד הצחיק, נטע וגוני היו מרוכזים מדי בטושים…

סקיצת אישה מחזיקה דלעת

כן, אני יודעת – אין לה ראש דלעת, אבל היא פשוט דרשה אחת בין הידיים. העירום חזק ממני (-:
והנה היא רקומה לה:

חישוק רקמה בתוך קערת דלועים

לא, היא פשוט מתה על הדלעת שלה, זה מקסים בעיני.

תקריב חישוק רקמה עם אישה מחזיקה דלעת כתומה

בשלב הזה כמובן שכולם חזרו לשגרת חייהם הכאוטית בבית אבל אני נותרתי וחצי תאוותי בידי, ולמחרת צרפתי לה חברה, עירומה לא פחות, עם הדלעת על הראש אני חושבת שיצרתי כאן אמירה אנטי-סקסיטית שמצדיקה את השימוש בפורגורפיה רכה (-:

צילום אישה עם ראש דלעת רקום

וגם אם לא, תשמעי, אני הייתי משועשעת באותו היום…
התלבטתי אם לא לערסל את כולה בעלים וגבעולים ונראה לי שאולי היה כדאי, אבל רציתי לעשות ולסיים, הייתי צריכה משהו כייפי, קצר וכמובן – שיתאים לסתיו. אחרת איך אמצא את עצמי בחום של אוקטובר?

תקריב צילום אישה על בד עם ראש דלעת רקום

והנה. לא עונה על הגדרות מסויימות אבל עונה בהחלט על אלו שלי של חוויה טובה, התבוננות, אמא רגועה… טוב, כנראה הסטנדרטים שלי של יצירתיות צריכים כל הזמן בחינה מחדש (-: 

ציורי ילדים של דלועים

שיהיה לנו סתיו נעים, כי כמובן שיום אחרי הציורים, הרקמות, הצילומים נהיה קר ורק התגעגעתי לטיול בכפכפים וגופיה בין הדלעות בסופר…
נשיקות,
בעיקר פורמת

אשמח אם תשתפו:
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב pinterest
מה חשבת? אשמח מאוד לדעת

3 תגובות

  1. יצירתיות היא אובר רייטד (זה כאן רק כדי שתדעי שקראתי, עבר עלי מכבש אז זאת התגובה הכי אינטליגנטית שתצא ממני היום)

  2. כשאני הייתי קטנה נורא אהבתי לצייר "בתוך הקווים" וגם לצבוע דגמי אלתר עם טושים. זה נשאר לי גם כשכבר לא הייתי ממש קטנה. היות וחונכתי שציור זה לא חשוב וממש לא פיתחתי את התחום הזה בחיי, והיות והצטערתי על כך היטב – הקפדתי שלא ללמד את ילדיי לעשות מה שקרוי בלעז "קאלרינג אין". כתוצאה מכך – ילדיי מתעבים צביעה ותמיד מעבירים אליי כל מיני דפים שהם מקבלים כתעסוקת ילדים במסעדות ואירועים בטענה ש"הנה, אמא, את אוהבת לצבוע. רוצה?"… אבל לצייר הם לא יודעים ולא אוהבים. עושים את זה יותר ממני כי בבית הספר שלהם כן מעודדים את זה אז אין להם ברירה אבל ברגע שאפשר – מפסיקים. כמובן שלא היתה להם אמא שמושיבה אותם לצייר דברים. גם לי לא. ואולי אנחנו גם חולקים כולנו גנים אחרים. בכל אופן – אני חייבת לומר שהגננת שלך נראית לי חכמה מאד ואני מסכימה איתה שאין שום קשר בין צביעה ליצירתיות אבל יש אנשים שזה כיף להם ולמה לא? אה, והדלעות שלך כמובן מקסימות כמו כל מה שאת רוקמת 🙂

  3. רקמות מקסימות. איך את מדפיסה תמונה על הבד? יש לך מדפסת מיוחדת לצורך כך?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוזמנים להרשם לניוזלטר שלי

אני לא מציקה בכלל ויש לי פוסטים משמחים, או לפחות אותנטיים מאוד, ואשמח לשתף.

אז כאן, הנה פה למטה, נרשמים:

איור עצמי של גל אמיר מחזיקה פורם ביד

כיתבו לי

איור עצמי של גל אמיר מחזיקה פורם ביד
דילוג לתוכן